על הקטקומבות
אחת התופעות המפורסמות ביותר של “פנינת הדרום” היא הקטקומבות. אך מעטים יודעים שהקטקומבות הללו אינן משתרעות רק מתחת לעיר עצמה, אלא גם לאורך קילומטרים רבים סביב לה. עניין מיוחד עבור תיירים מעוררות המחילות שמתחת לכפר נרובאיסקה. היישוב עצמו הופיע עוד בתקופת הקוזאקים הזפורוז’ים, ואת שמו קיבל בעקבות הסכם עם הטורקים על אי־תקיפה (אי־תקיפה – “אל תחתוך”). דווקא הקוזאקים שהניחו את נשקם היו המתיישבים הראשונים בחווה הקטנה, שהתפתחה עם השנים והפכה לכפר. כריית האבן בסביבת הכפר החלה כבר בסוף המאה השמונה־עשרה, וכיום אורכה הכולל של מערכת הקטקומבות שמתחתיו עולה על 300 קילומטרים.
במהלך תקופות שונות שימשו הקטקומבות באזור זה למטרות שונות. לדוגמה, לאחר מהפכת אוקטובר בשנת 1917 הפכו המחילות הללו לזירת מאבק בין שני עולמות מנוגדים: עולם הסוציאליזם ועולם הקפיטליזם. בסוף שנת 1918 בחרו שליטי מדינות ההסכמה באודסה כאחד מראשי הגשר להתקדמות אל עומק הארץ. אחד העיתונים הקומוניסטיים הידועים ביותר באותה תקופה היה העיתון “קומוניסט”. בתחילה הדפיסו אותו בבתי דפוס פרטיים, אך הדבר היה יקר מאוד, משום שהעיתון נחשב בלתי חוקי, ועל הדפסתו והפצתו איימה עונש מוות בירייה. תקופה זו מתוארת בצורה חיה במיוחד בסרט “סיורי סכנה” של פיודור סילצ’נקו. הבולשביקים עשו ניסיונות רבים להקים בית דפוס מחתרתי משלהם. בפתיחת הראשון סייעה אמו של אחד ממפיצי הכרוזים – מיכאילו איבנצ’נקו. האישה התגוררה בבקתה חפורה באדמה בשולי העיר. שם ניסו להכין מרתף ולהציב בו מכונת דפוס. אך מי התהום הציפו את המקום ומנעו את מימוש התוכנית. ידוע על ניסיונות רבים נוספים להקים מקומות דפוס דומים, אך רק אחד מהם הצליח. היה זה בית דפוס תת־קרקעי. הקטקומבות שמתחת לכפר נרובאיסקה נבחרו לא במקרה. במקרה של גילוי, המדפיסים היו יכולים להתגונן ולמכור את חייהם במחיר גבוה. אל המכרה הובילו שני פתחים – אחד מצד ערוץ מכוסה קנים, והשני ממרתף של אחד מתושבי המקום. כאשר כל ההכנות הושלמו, הועברו מכונות הדפוס דרך מחסום של המשמר הלבן בחלקים, במסווה של חלקי חילוף למכונת קיטור ניידת. בית הדפוס עצמו נמצא במרחק של יותר מ-800 מטרים מן הכניסה, והמארגנים נאלצו להתקדם במנהרות צרות כשהם נושאים את החלקים על כתפיהם. משמרות העבודה במקום נמשכו בין 24 ל-36 שעות, בהתאם לתפקיד ולמצב על פני השטח.
לקטקומבות של נרובאיסקה היה תפקיד חשוב גם במהלך מלחמת העולם השנייה. במבוכים המסועפים של המעברים והגלריות התמקם חלק מיחידת הפרטיזנים של מולודצוב-בדאייב. בזמן שהארמייה הרומנית הרביעית, בתמיכת יחידות גרמניות, תקפה את העיר, הוקמו בתוך הקטקומבות בסיסי פרטיזנים. יחידתו של ולדימיר מולודצוב התמקמה בעומק של 25–30 מטרים מתחת לנרובאיסקה. במקום הוכנו חדרים למפקדה, מחסני מזון (לכחצי שנה), מחסן נשק שכלל 7 מקלעים, 60 רובים, 200 רימונים וכטון אחד של חומר נפץ מסוג טול, וכן אמצעי קשר רדיו לתקשורת עם מוסקבה. כאשר ב-16 באוקטובר נכנסו כוחות האויב לעיר, החלו לוחמי בדאייב בפעולות מודיעין וחבלה. היחידה התחלקה לחלק תת־קרקעי וחלק שפעל מעל פני הקרקע, כאשר נקודת הפיקוד של מולודצוב הייתה בקטקומבות. הקשר בין קבוצות המחתרת נשמר באמצעות מה שכונה “העשירייה הצעירה” של היחידה העליונה — בני נוער בני 16–17 בהנהגת יעקב הורדיינקו. הפרטיזנים ניהלו פעילות מודיעינית וחבלנית פעילה ואף הצליחו לפוצץ מסילת רכבת, דבר שהוביל להתנגשות של שני דרגי צבא. לרומנים לא הייתה אפשרות ממשית להשמיד את הכוחות התת־קרקעיים, משום שהקטקומבות עצומות ומלאות ביציאות. אך בינואר 1942 הצליחה הריגול הנגדי הרומני לגייס לצדיו את מפקד הקבוצה העליונה, פטרו בוייצ’נקו. כתוצאה מכך, ב-9 בפברואר נעצרו בדירה חשאית שהייתה שייכת לו ולדימיר מולודצוב, תמרה מיז’יגורסקה, יעקב הורדיינקו ושני לוחמי מחתרת נוספים. אחד העצורים הצליח להעביר הודעה לקרוביו — על שולי ממחטתו כתב בדם: “שלנו בויקו בגד…”. כך נודע לפרטיזנים שנשארו חופשיים שמו של הבוגד. מולודצוב הוצא להורג על פי פסק דין של בית משפט רומני ב-3 ביולי 1942. עד שנת 1944 נותרו בחיים רק 12 מחברי היחידה האגדית.
מחקר ומיפוי של הקטקומבות בנרובאיסקה החלו בשנת 1998. במהלך יצירת המפות התגלו כאן מקומות וחפצים מעניינים רבים. לעיתים פריטים שנמצאו או סיפורים יוצאי דופן מעניקים שמות לאזורים במכרות. אחד האזורים נקרא “מעבר ליובקה”. למקום זה יש סיפור עצוב. בשנות החמישים של המאה הקודמת ירדה אל הקטקומבות נערה בשם ליובוב וכמעט נקלעה למפולת. אבנים שהתמוטטו חסמו את הדרך ליציאה היחידה שהכירה. בניסיון למצוא דרך חלופית, ליובה הלכה לאיבוד לחלוטין ולא הצליחה לצאת מן המבוך. שרידיה נשארו בקטקומבות במשך עשר שנים ארוכות לפני שנמצאו ונקברו מחדש. בעקבות הסיפור הטרגי הזה קיבל האזור את שמו.
קירות המסדרונות האינסופיים מכוסים בכתובות, סימנים, ציורים ומספרים רבים. כל אלה שייכים לתקופות שונות: ציורי כורים עתיקים וחישובים ישנים עומדים לצד סימונים מודרניים וציורים חדשים. רבים מן הציורים ממחישים אגדות עירוניות וסיפורים תת־קרקעיים. למשל, ניתן למצוא ציורים של “תושבי הקטקומבות” — דמויות מסתוריות שלכאורה חיות במכרות. אפשר לראות גם את דמות “הגברת הלבנה” ואת “הילדה הירוקה”, שתיהן דמויות מן הפולקלור המקומי של הקטקומבות. לעיתים קרובות מצוירים גם ספינות, אוצרות, קריקטורות ודיוקנאות הומוריסטיים של חברים. כל אלה הם חלק בלתי נפרד מעולמן של הקטקומבות.
על כל זאת ועוד ניתן ללמוד כאשר מבקרים במבוך יחד עם מדריכים, שישמחו להוביל אתכם במסלולים המעניינים ביותר ולספר סיפורים רבים. הרי הרבה יותר מרגש לקחת פנס ביד ולצלול בעצמכם אל העולם התת־קרקעי הסודי הזה, ליהנות מטיול במעברים המתפתלים, מאור הנרות ומהשקט המסתורי והמהדהד…
מוזיאון תהילת הפרטיזנים
מוזיאון תהילת הפרטיזנים בכפר נרובאיסקה הוא קומפלקס ייחודי לזיכרון, המאפשר לגעת במובן המילולי בעבר הגיבור של אזור אודסה. זהו אחד המוזיאונים התת־קרקעיים המעטים בעולם, הממוקם בעומק של כ־12–14 מטר במבוכים המסועפים של קטקומבות אודסה.
המוזיאון נפתח בשנת 1969 במקום שבו במהלך מלחמת העולם השנייה פעל אחד מהגדודים הפרטיזניים הידועים ביותר – גדוד בפיקודו של ולדימיר מולודצוב-בדאייב. הקטקומבות, שנוצרו כתוצאה מכריית אבן צדף, הפכו למקום מסתור בטוח עבור מאות אנשים שניהלו מאבק נגד הכובשים בתנאים קשים של חושך מוחלט ולחות גבוהה.
הקומפלקס המוזיאוני מחולק לשני חלקים: חלק מעל פני הקרקע וחלק תת־קרקעי.
החלק מעל פני הקרקע כולל תערוכות של מסמכים ארכיוניים, תמונות, דגמי כלי נשק וחפצים אישיים של הלוחמים. כאן ניתן ללמוד על ההיסטוריה של תנועת הפרטיזנים באזור ועל החשיבות האסטרטגית של הקטקומבות.
החלק התת־קרקעי הוא לב המוזיאון. בו שוחזר אורח החיים האותנטי של מחנה הפרטיזנים. המבקרים יכולים לראות:
מפקדה וצומת תקשורת, שבה התקבלו החלטות גורליות.
חדרי מגורים ובית חולים, שבהם טיפלו בפצועים בתוך קירות האבן.
בית ספר ו"חדר לנין", שמעידים על הניסיונות לשמור על חיים נורמליים גם מתחת לאדמה.
סדנאות ומחסני נשק, שבהם התכוננו לפעולות חבלה.
האווירה הייחודית נוצרת גם הודות לציורים על הקירות, שנעשו על ידי הפרטיזנים באמצעות פחם, ולחפצים מקוריים מחיי היומיום של אותה תקופה.
סיור בקטקומבות "הפראיות" מתחת לכפר נרובאיסקה
העולם התת־קרקעי של אודסה גדול ומגוון. אנו מציעים סיורים אקסטרימיים בקטקומבות "פראיות" – כפי שהן באמת. תראו כיצד כרו את אבן הצדף המפורסמת של אודסה, תוכלו לגעת בהיסטוריה התת־קרקעית של העיר ולהישאר לזמן קצר לבד עם השקט… ובאותו זמן, הקטקומבות, דרך מדריכינו, ילחשו לכם סיפורים פשוטים של העיר – על סוחרי סמים ועל אזרחים ישרים, שבידיהם נבנתה העיר המפורסמת בעולם.
המסלולים כוללים מספר רמות קושי, ולכן יהיו מעניינים הן למנוסים בעולם התת־קרקעי והן למי שמבקר לראשונה בעולם התת־קרקעי של אודסה. תינתן לכם ההזדמנות, בפיקוח מומחים מנוסים, לנסות את עצמכם בניווט תת־קרקעי (באמצעות מפות הקטקומבות ובסימנים על הקירות). כל המדריכים עברו הכשרה מיוחדת ובעלי ניסיון רב בניהול סיורים אלו.
חשוב!
קיום סיורים בקטקומבות אסור בהחלט לאנשים הסובלים מקלאוסטרופוביה ופוביה מחושך (ניקטופוביה). כמו כן, הכניסה והמדרגות לקטקומבות אינן מותאמות לאנשים עם מוגבלויות. אסור בהחלט לבקר בקטקומבות במצב שכרות! הגבלת גיל: ילדים מגיל 7 (ילדים מתחת לגיל 7 אסור לבקר) ועד גיל 15 מבקרים בליווי הורים (אחד ההורים) או, במקרה של ביקור קבוצתי, מבוגרים מורשים ביחס של מבוגר אחד ל־5–7 ילדים (תלוי בגיל הילדים).
תזכורת: יש להביא בגדים חמים (גם בקיץ) – בתוך הכורים הטמפרטורה קבועה כ־14 מעלות צלזיוס, ונעליים נוחות להליכה. במהלך הסיור מסופקים כיסויי נעליים חד־פעמיים וכובעי קסדה, קסדות, ופנסים אישיים.
לצערנו, במהלך מצב מלחמה, סיורים בקטקומבות "הפראיות" מתחת לנרובאיסקה לא מתקיימים.
נקודת מפגש:
כיכר סתארוסינה 1A, בבניין תחנת האוטובוס "סתארוסינה".